Suicide

Suicide
מקום הקמה	ניו יורק
תקופת פעילות	1970–2016 (כ־46 שנים)
סוגה	נו וויב, סינת'-פופ, מוזיקה אלקטרונית, רוק תעשייתי, פוסט-פאנק
חברת תקליטים	מיוט רקורדס, ברונז רקורדס, בלאסט פירסט, Red Star Records
חברים
	אלן וגה; מרטין רב

ערך זה עוסק בלהקת מוזיקה. אם התכוונתם לפעולה שבה אדם שם קץ לחייו, ראו התאבדות.

Suicide (בעברית: התאבדות) היו צמד מוזיקלי אמריקאי שהורכב מהסולן אלן וגה (Alan Vega) והמוזיקאי מרטין רב (Martin Rev). הצמד היה פעיל לסירוגין בין השנים 1970 ל-2016. המוזיקה החלוצית של הלהקה השתמשה בכלים אלקטרוניים מינימליסטיים, בין השאר סינתיסייזרים ומכונות תופים פרימיטיביות, והופעותיהם המוקדמות היו פרובוקטיביות ולעיתים קרובות הסתיימו באלימות.^[1]

הם היו בין האמנים הראשונים שהשתמשו במונח "מוזיקת פאנק" במודעה לקידום הופעה בשנת 1970 – בתקופה הקצרה שבה פעלו כשלישייה יחד עם פול ליבגוט (Paul Liebegott).^[2]

למרות שהצמד מעולם לא זכה לפופולריות רחבה בקרב הציבור הרחב, סואסייד זכו להכרה כאחד מההרכבים המשפיעים ביותר של תקופתם. אלבום הבכורה שלהם, Suicide, משנת 1977, תואר על ידי ניק רומנו מהאנטרטיינמנט ויקלי כאבן דרך במוזיקה האלקטרונית, והת'ר פיירס מ־AllMusic כתבה כי האלבום "הניח את היסודות לפוסט-פאנק, סינת'פופ ורוק תעשייתי."^[3] בשנת 2020 נכנס האלבום לרשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של הרולינג סטון.^[4]

היסטוריה

שנות השבעים: הקמה ואלבומים ראשונים

בשנת 1969 אלן ברמוביץ' (Alan Bermowitz), אמן יהודי מברוקלין, החל להיות מעורב בפרויקט MUSEUM: A Project of Living Artists – גלריה רב-תחומית שפעלה 24 שעות ביממה ונוהלה על ידי אמנים, במימון ציבורי, שמוקמה בברודוויי 729 במנהטן. הגלריה נוהלה על ידי ארגון Art Workers' Coalition (אנג') שפעל למען רפורמות במוזיאונים. ברמוביץ' היה פעיל גם בארגון הזה.

ברמוביץ', שיצר אמנות חזותית תחת השם Alan Suicide, עבר מציור לפיסול באור, כשרבים מהפסלים שלו נבנו מפסולת אלקטרונית.^[5] הוא נהג להציג את עבודותיו בגלריה OK Harris ברובע סוהו, שם המשיך להציג את עבודותיו עד שנת 1975. הקריירה האמנותית שלו התנהלה במקביל לעבודתו המוזיקלית גם בשנים הבאות.^[6]

באותה שנה, ברמוביץ' ראה את הופעה של להקת הסטוג'ס ב-New York State Pavilion; חוויה שנתנה לו השראה. הוא אמר לאחר מכן: "זה הראה לי שאתה לא חייב ליצור אמנות סטטית, אתה יכול ליצור מצבים, לעשות משהו סביבתי. זה מה שגרם לי להתקדם יותר בכיוון של יצירת מוזיקה. בהשוואה לאיגי פופ, כל מה שעשיתי כאמן הרגיש חסר משמעות."^[7]

מרטין "רב" ריברבי (Martin "Rev" Reverby), גם הוא יהודי שנולד במנהטן וגדל בברונקס, היה, בניגוד לוגה, מוזיקאי עוד לפני הקמת הלהקה. לפני הקמת הלהקה הוא ניגן בעיקר ג'אז תחת שם הבמה "מרטי מניאק" (Mary Maniac).^[8]

בשנת 1970, אלן וגה ומרטין רב נפגשו ב-MUSEUM: A Project of Living Artists. הם החלו להתנסות במוזיקה אלקטרונית יחד עם הגיטריסט פול ליבגוט והקימו איתו את להקת Suicide.^[8] לפי ראיון עם אלן וגה משנת 2002, שם הלהקה הושפע מכותר של חוברת קומיקס של גוסט ריידר בשם "Satan Suicide".^[9] הוא הסביר: "דיברנו על ההתאבדות של החברה, במיוחד החברה האמריקאית. העיר ניו יורק קרסה. מלחמת וייטנאם הייתה בעיצומה. השם Suicide אמר הכל."^[10] למרות מה שאמר אלן וגה, לא ידוע על חוברת קומיקס בשם זה.^[11]

הופעתם הראשונה הייתה ב-19 ביוני 1970 ב-Project of Living Artists במנהטן תחתית. הם התחילו לתאר את מה שניגנו בהופעותיהם כ"מוזיקת פאנק" באותה שנה.^[2] הם היו מהלהקות הראשונות שתיארו את עצמן כלהקות פאנק, אם לא הראשונה שבהן. עם זאת, המוזיקה שניגנו באותה תקופה הייתה בסגנון ג'אז חופשי, ולא בסגנון המזוהה איתם כיום.^[10] ליבגוט עזב בסוף 1971, והם המשיכו כצמד. השיר הראשון שסואסייד כתבו היה "Cheree" ואחריו "Ghost Rider".^[10]

בשלב זה, וגה כבר לא ניגן על שום כלי (הוא ניגן בהתחלה בחצוצרה) והתמקד רק בשירה.^[10] רב הפסיק לנגן על תופים ועל חלילית עד תחילת 1975. Suicide צמחו לצד סצנת הגלאם פאנק המוקדמת בניו יורק, והופיעו עם להקות כמו הניו יורק דולס ו-The Fast. הם החלו לפתח מוניטין של הופעות פרובוקטיביות בהשראת איגי פופ. רבים מהופעותיהם המוקדמות היו במרכז מרסר לאמנות, לצד להקות כמו ניו יורק דולס ו-Eric Emerson and the Magic Tramps.^[12] וגה ורב התלבשו כמו "בריוני רחוב אמנותיים", וגה היה ידוע בכך שנהג להניף שרשרת אופנוע על הבמה.^[13] וגה אמר בריאיון משנת 2003: "התחילו לבוז לנו ברגע שעלינו לבמה. רק מהמראה שלנו, הם כבר התחילו להציק לנו."^[14]

לאחר קריסת מרכז מרסר לאמנות בשנת 1973, Suicide הופיעו ב-Max's Kansas City וב-CBGB (לפני שהורחקו משם), ולעיתים קרובות חלקו את הבמה עם להקות פאנק צעירות.

הפרסום הראשון שלהם היה השיר "Rocket U.S.A", שנכלל באלבום הלייב 1976 Max's Kansas City.^[15] שנה לאחר מכן, הם הקליטו והוציאו באופן עצמאי את אלבום הבכורה שלהם, Suicide, בחברת התקליטים Red Star Records של מרטין תאו. למרות שביקורות העיתונות הראשונות היו חלוקות (רוברט כריסטגאו העניק לאלבום את הציון C+^[16]), ההכרה התקשורתית השתנתה עם השנים. ניק הורנבי כתב: "'Che', 'Ghost Rider' – ההמנונים המוזרים, העמידים והפרוטו-פאנקיים האלה הם בין הניסויים המלודיים והחזוניים ביותר שיצרה המוזיקה הרוקית." בולט במיוחד השיר בן עשר הדקות "Frankie Teardrop", שמספר את סיפורו של פועל עני בן 20 שרוצח את משפחתו ומתאבד. המבקר אמרסון דמרון כתב שהשיר הוא "אחד הדברים המפחידים, מרתקים ואבסורדיים ששמעתי מעודי."^[17] הורנבי, בספרו 31 Songs, מתאר את השיר כ"דבר שתרצה לשמוע רק פעם אחת."

ב-1978 הם הופיעו לראשונה מחוץ לארצות הברית, כשחיממו את אלביס קוסטלו ואת הקלאש בבריטניה ובמערב אירופה.^[18] בשנת 1978 יצא אלבום הופעה שהכיל שתי הופעות של הצמד, אחת בברלין ואחת בבריסל, הופעה שהסתיימה במהומה. לאחר סיבוב הופעות עם The Cars, סואסייד הוחתמו אצל חברת התקליטים Ze Records של מיכאל זליכה. לאחר מכן הם הקליטו את אלבומם השני, Suicide: Alan Vega and Martin Rev, באולפני Power Station.^[19] בעוד שהאלבום זכה להצלחה ביקורתית, הוא לא הצליח מסחרית.

שנות השמונים ואילך

לאחר צאת האלבום השני, סואסייד פרסמו עוד שלושה אלבומי אולפן: A Way of Life בשנת 1988, Why Be Blue בשנת 1992 ו־American Supreme בשנת 2002. במהלך תקופה זו, שני חברי הלהקה החלו לעסוק בפרויקטים אישיים, והוציאו אלבומי סולו.

בשנת 1986, אלן וגה שיתף פעולה עם אנדרו אלדריץ' מלהקת The Sisters of Mercy באלבום Gift של להקת The Sisterhood.^[20] בשנת 1996, וגה שיתף פעולה עם אלכס צ'ילטון (מלהקת ביג סטאר) ובן וון באלבום Cubist Blues.^[21]

בשנת 2004, הוציאה הוצאת SAF Publishing את הספר Suicide No Compromise, "ביוגרפיה דוקומנטרית" מאת דייוויד נובאכט, שכללה ראיונות נרחבים עם וגה ורב, כמו גם עם רבים מעמיתיהם וממעריציהם.^[22]

בשנת 2008, חברת התקליטים Blast First Petite הוציאה את הסדרה Alan Vega 70th Birthday Limited Edition EP Series – סדרה חודשית של מיני-אלבומים (EPs) בהוצאה מוגבלת על גבי תקליטי ויניל בגודל 10 אינץ' והורדות דיגיטליות, לכבוד יום הולדתו ה-70 של אלן וגה. בין האמנים שהשתתפו במחווה היו ברוס ספרינגסטין ו-The Horrors. החברה הוציאה באותה שנה גם את Suicide: 1977–1978, אוסף של 6 תקליטורים.^[23]

בספטמבר 2009, הלהקה ביצעה את אלבום הבכורה שלה במלואו, כחלק מסדרת Don't Look Back של פסטיבל All Tomorrow's Parties.^[24] במאי 2010, הלהקה ביצעה את כל האלבום הראשון בהופעה חיה בשני קונצרטים בלונדון, בשיתוף עם איגי והסטוג'ס שביצעו את האלבום Raw Power.^[25]

הלהקה הופיעה בפעם האחרונה במרכז האמנויות ברביקן בלונדון ב-9 ביולי 2015. המופע, שנקרא 'A Punk Mass', כלל הופעות סולו של רב ווגה לפני הופעתה המרכזית של Suicide. הנרי רולינס, בובי גילספי (סולן פריימל סקרים) וג'ני בת הופיעו כמופעי אורח.^[26]^[2] עקב הידרדרות במצבו הבריאותי של וגה, ההופעות שתוכננו לשנת 2016 בוטלו.^[2]

אלן וגה, הסולן של הלהקה, נפטר ב-16 ביולי 2016 בגיל 78 ולכן הלהקה חדלה מלהתקיים.^[27]

סגנון מוזיקלי

המוזיקה של Suicide שילבה אלמנטים של סינת'פופ, מוזיקה אלקטרונית, פאנק ונויז. הם נחשבים לחלוצים של סגנונות כמו סינת'פופ, אינדסטריאל ופוסט-פאנק. הריפים הפשוטים בקלידים שניגן רב, אשר בתחילה נוגנו על אורגן ישן ומשומש של חברת פרפיזה בשילוב עם יחידות אפקטים ואחר כך על סינתיסייזר, לוו במכונות תופים פרימיטיביות. הדבר יצר ליווי אלקטרוני קיצבי ומינימליסטי לשירה הלוחשת והעצבנית של וגה.

זו הייתה הלהקה הראשונה שהשתמשה במונח "פאנק" כדי לתאר את עצמה, מונח שאימצו מתוך מאמר של לסטר בנגס. חלק מהפוסטרים הראשונים של הלהקה כללו את הביטויים "מוזיקת פאנק" ו"מיסה של מוזיקת פאנק".

הצמד הושפע רבות ממוזיקת רוקבילי ורוק אנד רול ובמיוחד מאלביס פרסלי,^[28] רוי אורביסון,^[29] ג'ין וינסנט,^[30] אדי קוקרן,^[31] ג'רי לי לואיס,^[32] ליטל ריצ'רד, פאטס דומינו,^[29] וצ'אק ברי.^[33]

בנוסף, הלהקה קיבלה השראה גם מלהקות רוק כגון הסטוג'ס,^[28] הוולווט אנדרגראונד,^[34] Question Mark & the Mysterians^[35] וסילבר אפלס.^[35]

בנוסף גם להקות קראוטרוק כמו קאן צוינו כהשפעות על סואסייד, כמו גם קרלהיינץ שטוקהאוזן.^[29]^[35] גם מוזיקאי ג'אז כגון אלברט איילר, ג'ון קולטריין, מיילס דייוויס ודון צ'רי השפיעו על הלהקה,^[36] ומרטין רב אף היה תלמידו של לני טריסטנו (אנג'), פנסתרן ג'אז ידוע.

הם הושפעו גם מסרטים כגון El Topo של אלחנדרו חודורובסקי, וממסרטיהם של דייוויד לינץ' וג'ון ווטרס.^[37]

השפעה

המוזיקה של סואסייד, ובמיוחד אלבומה הראשון, צוינה כהשפעה על ההתפתחות של ז'אנר הדת'רוק (אנג'), מוזיקה תעשייתית, רוק גותי, טכנו וסינת'-פופ.^[29]

בין המוזיקאים שציינו את Suicide כהשפעה עליהם, או שהשפעה הזו צוינה על ידי אחרים ניתן למנות את דפש מוד,^[38] U2,^[39] ברוס ספרינגסטין,^[39] The Cars,^[40] סוניק יות',^[41] Sleaford Mods,^[42] סטיב אלביני,^[43] Perfume Genius,^[44] ניק קייב,^[45] LCD Soundsystem,^[46] אריאל פינק,^[47] ו-AFI.^[48]

עיתונאי המוזיקה קולין לרקין כתב כי Suicide, עם המיזוג העוצמתי שלהם בין רוקבילי ומוזיקה אלקטרונית באמצעות ציוד זול, הפכו להשפעה חשובה על להקות כמו The Birthday Party, Soft Cell, Sigue Sigue Sputnik ו-Nine Inch Nails.^[49]

רוב שפילד מהרולינג סטון כתב כי אמנים רבים הושפעו מאלבום הבכורה של Suicide, ביניהם The Human League, Bauhaus,

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]